חופשי זה לגמרי לבד – על הבלוג אמא מטיילת לבד

כשאני קורא את הבלוג של נירי שאול אני מרגיש שהאפשרויות שלי לטיול מתרחבות באופן משמעותי. נירי היא אמא לשני ילדים שמטיילת מדי פעם בעולם לבד, וכותבת על הנסיעות שלה בלוג. היכולת לנסוע לבד כאמא מעוררת בסביבה שלה הרבה פעמים תהיות ושאלות והיא מתארת את ההתמודדות שלה עם הסביבה.

להיות לבד באינטימיות עם עצמך

נירי מתארת בהרבה מאוד פוסטים את הצורך האנושי להיות לבד. הרבה מאוד אנשים מהססים להודות בכלל בצורך הנפשי הזה בתוך החברה שבה אנחנו חיים, למרות שהצורך הזה הוא מאוד חיוני לרוב האנשים. נדמה לי שיש לחוסר הנכונות להודות בכלל שאני צריך להיות לבד כמה סיבות:

ראשית, נדמה לאנשים שעצם ההכרזה על הצורך להיות לבד פוגעת במשפחה ובחברים שלי. כאילו, אני אומר לאנשים שסביבי שאני לא יכול להסתפק בהם ושאני לא יכול לשתף אותם בכל הדברים שקורים בתוך האישיות שלי, ויש לי מרחב שהוא פרטי שלי.

מעבר לכך, הצורך החברתי של בני האדם הוא מאוד גדול ולכן הבדידות נתפסת תמיד כדבר מאיים. אם בן או בת הזוג יכולה להיות לבד אולי היא בכלל לא תצטרך אותי. כך מתארת נירי את המצב:

כשהרעיון עלה לי בראש מצאתי שאני מתעסקת בו בהתלהבות יותר ויותר, וככל שהוא משך אותי, כך היה לי קשה להודות בזה מול הסביבה. מה זה אומר שאני רוצה לטוס לבד, זה אומר שאני סוציומטית? שאין לי סבלנות לאנשים? מה הקטע שכ"כ בא לי להיות לבד עם עצמי.. מה יחשבו עליי? היו כמה שסיפרתי להם שהייתי אמורה לטוס עם חברה שביטלה ברגע האחרון רק כדי שלא ישאלו יותר מדי שאלות כשיבינו שאני טסה לבדי. הרגשתי צורך להתנצל כל הזמן ולהסביר את המצב ה"חריג".

במצב של החברה שלנו, תחושות כאלה כשהן מגיעות מאישה ומאמא הן אפילו יותר מאיימות על החברה.

אני זוכר שכשהייתי בשלבים של הקמת משפחה אמר לי אדם חכם שמאוד הערכתי שאחד המדדים לזוגיות טובה היא דווקא כאשר בני הזוג יכולים לשמור מקום אינטימי משלהם שבו לבן הזוג השני אין שייכות. בזמנו זה היה נראה לי משונה. ציפיתי שהזוגיות תביא להתאחדות מושלמת. היום אני מסוגל להבין שדווקא זוגיות בריאה היא כזו שבה בן הזוג לא מוכר לי עד הסוף, והוא לא הופך לבנאלי ומוכר, אלא יש לו צדדים באישיות העמוקה שלו עם עצמו שלא משותפים איתי.

אנדרוס

מה יש בבלוג?

הבלוג עצמו הוא לא בלוג פילוסופי כמו המחשבות שעלו לי כשבאתי לכתוב עליו אלא בלוג נעים וזורם. בבלוג יש תיאורים של טיולים שנירי עשתה לבד, אבל זה לא בלוג טיולים רגיל (אם אתם מחפשים בלוג עם המלצות טיולים בעולם – זה לא המקום) והנושא של טיול לבד כל הזמן מפעפע בו.

נירי נותנת במה כל כמה זמן לאמהות נוספות שמטיילות לבד ומסרת את הסיפור שלהן, ומעניין מאוד לראות את ההבדלים באופי בין הנשים השונות שבוחרות לטייל לבד. בכל מקרה אצל חלקן יש הרמת גבה על ידי חלק מהסביבה, וכולן מתארות את תחושת החופש הגדולה שבאה יחד עם הטיול לבד.

נירי גם נותנת עצות למי שרוצה לבחור לעשות את הצעד הזה, כמו פוסטים על מקומות שכדאי לטייל בהן כשאת לבד, מה לעשות כשיש משבר (וכמובן שלפעמים יש משברים ויש מה לעשות כשהם מגיעים), אלו בעיות עלולות לצוץ בטיול עצמאי , ואיך מתכננים את הטיול העצמאי שלב אחרי שלב.

נירי גם נותנת ייעוץ לכל מי שרוצה לעשות את הצעד הזה בעצמה. היא נותנת שירות שבו היא מוכנה ליצור עבורך קובץ של המלצות שיהיו מתאימות במיוחד בשבילך או להפגש לפגישת ייעוץ לקראת תכנון הנסיעה. אפשר לקרוא עוד על השירותים האלו כאן.

למה אני אוהב את הבלוג?

כשבאתי לכתוב את הסיכום על הבלוג, ניסיתי לבדוק מה הסיבה העיקרית שבגללה אני נהנה כל כך לקרוא את הבלוג. אני גבר ואני מעדיף נסיעות עם אשתי ועם הילדים (למרות שאני מאוד אוהב זמן לבד עם עצמי במסגרות אחרות).

נראה לי שיש שתי סיבות שהבלוג הזה אהוב עלי. אחת קשורה לעובדה שהוא מזכיר לי את הצורך האנושי בלבדיות. אני מרגיש שאני יודע איך להשיג לעצמי את זמן השקט שלי אבל לפעמים קשה לי לכבד את הצורך הזה כשהוא מופיע אצל אחרים והבלוג עוזר לי לחדד את הכבוד לצורך הזה.

שנית, טיולים בעולם הופכים בשנים האחרונות לחוויה מאורגנת מדי, שלא מצליחה להוציא את האנשים מספיק מהחיים הרגילים שלהם. העובדה שהיום כשאני טס אני עדיין מחובר לכל קבוצות הווטסאפ ושטיול לחו"ל הפך לדבר מאוד פשוט מוציאות חלק מהיציאה מהשיגרה שהייתה פעם כשההורים שלי טסו לחו"ל. לפעמים אני חוזר מטיול מאוכזב ומרגיש שלא הרחבתי את הגבולות שלי. בבלוג של נירי אני מתחבר לתחושה של היציאה מהשגרה שקשורה לתעוזה של היציאה מהחיים הרגילים בבחירה לטוס לבד.

הקריאה בבלוג שלה גורמת לי לחשוב מהם הדברים שבהם אני צריך לצאת מאזור הנוחות שלי בטיולים וכך לגרום להם להיות חוויה יותר משמעותית בשבילי.

ולסיום כמה שאלות לנירי

מה יש בבלוג?

הבלוג מספר על חוויות שלי מנסיעות לבד לחו"ל, טיפים חשובים לטיולים לבד ובכלל, ומחשבות שעולות בין לבין.

מה גרם לך להתחיל לכתוב את הבלוג?

פתחתי את הבלוג, אחרי שקיבלתי הרבה תגובות לטיולים שלי וכשהבנתי שאני רוצה לתת השראה ודחיפת אומץ לכמה שיותר נשים ואמהות לצאת טייל לבד בחו"ל.

מה הדבר הכי מספק מכתיבת הבלוג?

האמת היא, שאני הכי אוהבת לקבל תגובות ומיילים מנשים, שלא היכרתי קודם, ומספרות לי על טיול שעשו לבד בחו"ל בהשראת הבלוג שלי. אני כל כך נהנית לשמוע שהחזון שלי מצליח לגעת במישהו אחר, וזה סיפוק מאוד גדול מבחינתי. מעבר לזה, הכתיבה עצמה היא חוויה שאני מאוד אוהבת.

מה הטיול שהיה לך הכי משמעותי?

בדרך כלל, כל טיול מביא איתו תובנה כלשהי, אבל היתה נסיעה אחת לברלין, שהביאה איתה בוקר אחד את התובנה שגרמה לי לפתוח אח"כ את הבלוג. ישבתי לבד בארוחת בוקר, ליד חלון גדול צופה אל הרחוב, ופתאום הרגשתי שכל כך כיף לי,ואני כל כך נהנית, שבא לי שכמה שיותר נשים יחוו את התחושה הזאת. אחכ יצאתי לטייל בעיר, וכל הדרך נעצרתי על ספסלים ואבנים בצד כדי לכתוב על החזון שלי ואיך הייתי רוצה להעביר את ההשראה הזאת הלאה.

לאן עוד היית רוצה להגיע בעולם?

מבחינתי כל יעד הוא יעד ראוי. עדיין לא הייתי בניו יורק (כן כן, מפתיע ככל שיישמע), ואני מרגישה שצריכה לחוות אותה, ומעבר לזה, באמת, יכולה למצוא משהו מגניב שיעניין אותי בכל יעד שיעלה על הפרק.

רוצה להוסיף עוד משהו?

כן, שלטייל לבד זה לא אומר להיות בודדים, זה אומר להשקיע בעצמנו זמן איכות ולאפשר לעצמנו זמן ומקום של התאווררות מוחלטת ועצמאות מוחלטת, וזה הופך את חוויית הטיול למשמעותית ומיוחדת מאוד. שווה לנסות!

כתיבת תגובה